שביל לאופניים חשמליים או מסלול מכשולים ?
מצד אחד תל אביב מתגאה, ואפשר להבין למה, באהבה של ממש לאופניים מכל הסוגים והמינים כולל אלה החשמליים. מצד שני, ישנם שבילים לרוכבי אופניים שמרגישים יותר כמו מסלול מכשולים, וגם האופן שבו מתנהלת לפעמים העירייה מעורר סימני שאלה לגבי היחסים בין העיר המתקדמת לבין מי שכבר הבינו שהעתיד של התחבורה האורבנית הם האופניים.
אי אפשר להתעלם מהאורך: יותר מ-130 ק"מ – וזה עוד יגדל
הרומן של תל אביב עם אופניים כולל מרכיב חיובי שאי אפשר להתעלם ממנו: יותר מ-130 ק"מ של שבילים לרוכבי אופניים, מדבורה הנביאה וראול ולנברג בצפון מזרח העיר ועד משה דיין וישראל גורי בדרום, כולל צירים מרכזיים כמו דרך נמיר ולוי אשכול, רחובות פופולריים כמו נורדאו ובן גוריון ומקומות שהופכים את תל אביב למה שהיא כמו פארק הירקון, הטיילת ושדרות רוטשילד.
חלק גדול מהשבילים נסלל ב-5 השנים האחרונות, מאז שב-2012 חתם ראש העיר רון חולדאי על אמנת בריסל (שמחייבת ביצוע פעולות שונות כדי להבטיח ש-15% מהנסיעות בתוך העיר יהיו עם אופניים) והעירייה הכריזה על תוכנית חומש להוספת שבילי אופניים רבים. נכון להיום (יולי 2017) התוכנית הושלמה בהצלחה, וסביר להניח שגם בעתיד ההיקף הכולל של השבילים ימשיך לגדול, כדי לספק את הצורך ההולך וגדל.
בעיריית תל אביב אוהבים לשלוף עוד נתון, לפיו יותר מ-90 ק"מ מהשבילים הנ"ל מוקדשים אך ורק לרוכבי האופניים, עדות למחויבות העמוקה של העירייה ליחסים עם רוכבי האופניים – אבל לפני שמסתחררים מהנתון, שנראה מרשים על המסך, כדאי לרכב לאורך אחד הנתיבים הנ"ל, אבן גבירול.
בלעדיות בערבון מוגבל
ההבטחה לבלעדיות לרוכבי אופניים לא תמיד מתממשת במציאות, ודוגמה מצוינת לכך הוא אבן גבירול, רחוב מרכזי שהוא גם ציר תנועה חשוב בעיר. על המדרכה לאורך אבן גבירול, בשני הצדדים שלו, משורטט שביל נפרד עבור אופניים, אבל הרחוב הארוך עמוס גם בהולכי רגל שלא תמיד מקפידים שלא להיכנס למרחב של הדו-גלגליים. בנוסף עוברים באבן גבירול המון אוטובוסים, ובאופן טבעי הם צריכים תחנות – רק שתחנות האוטובוס קוטעות את שביל האופניים ומייצרות אצל הרוכבים התלבטות: לרדת מהאופניים, לצאת מהנתיב שלהם, לעקוף את התחנה, לחזור לנתיב ואז לעלות מחדש על האופניים – או להמשיך לרכב ברצף ובעצם לעבור על החוק (ולהסתכן בדוח).
גם בשדרות ירושלים ביפו, עוד ציר תנועה מרכזי שהוא גם רחוב אהוב, נתקלים הרוכבים במכשולים ובדילמה. במקרה הזה המכשול הוא השילוב בין החוק, שמחייב ירידה מהאופניים אם מגיעים למעבר חצייה שאינו מיועד אך ורק לאופניים, לבין העובדה שלאורך השדרה היפה לא סומנו מעברי חצייה שכאלה. אם הפתרון שלכם לדילמה לרדת או לא, שמאפיינת גם מקומות נוספים בתל אביב וביפו, הוא לא לרדת, קחו בחשבון שמשטרת התנועה בעיר אוהבת לארוב בשדרות ירושלים לרוכבים שעוברים בצמתים כשהם על גבי האופניים, ובפועל עוברים על החוק, ולהטיל עליהם קנסות.
שבילים רטובים- נורת אזהרה!
עוד משהו שכדאי לשים לב אליו בעת נסיעה הם השבילים הרטובים של שדרות בעיר כתוצאה ממערכת ההשקייה של השבילים. במקרה הזה אין מקום של דרישה לטיפול מהעירייה אלא להתנהגות בטוחה והרבה מאוד תשומת לב מצד הרוכבים. כאשר אתם רואים מדרכה רטובה יש להתייחס לכך ישר כנורת אזהרה. עדיף אפילו לא להאט אלא לרדת מהקורקינט וללכת אתו ברגל לאורך הקטע הרטוב. במיוחד באזורים של הירידה ברוטשילד ובשדרות נורדאו, הם במיוחד מסוכנים. תמיד יש שם נשירה של הפירות מהעצים ובתוספת המים של ההשקיה זה כמו להחליק על שמן.
רומן סוער, אבל לא בדיזנגוף ואלנבי
עיריית תל אביב מתגאה כאמור באהבה שלה לרוכבי האופניים, כולל אלה החשמליים, אבל נכון לעכשיו (יולי 2017) הרומן הסוער לא יכול להתממש בדיזנגוף, באלנבי, בקינג ג'ורג', בבן יהודה ובעוד כמה רחובות שהם לב ליבה של העיר (אלא אם כן רוכבי האופניים יורדים לכביש העמוס עד מאוד, בעיקר באוטובוסים).
האם בעתיד אפשר יהיה לדווש בכיף או לשייט על אופניים חשמליים גם ברחובות הנ"ל, שגם ככה הם עמוסים במיוחד? אולי. ואולי בינתיים רוכבי האופניים יגלו רחובות מלהיבים חדשים בתל אביב ויהפכו אותם לדיזנגוף הבא – בכל מקרה יש לקוות שהשבילים לרוכבי האופניים יכילו פחות מכשולים ויאפשרו רכיבה נינוחה וכיפית.
